כיכר המדינה

כיכר **המדינה**
HaMedina ‎square
	; מבט מלמעלה על כיכר המדינה
מידע כללי
על שם	מדינת ישראל
מיקום
מדינה	ישראל
עיר	תל אביב-יפו
רחובות מסתעפים	רחוב ה' באייר, רחוב ויצמן, רחוב ז'בוטינסקי
קואורדינטות	32°05′12″N 34°47′23″E / 32.08666667°N 34.78972222°E
	מפת מיקום; מפה מפורטת; מפת מיקום; מפה דינמית; (למפת תל אביב רגילה) כיכר המדינה כיכר המדינה כיכר המדינה מפת מרכז __ תל אביב; [‌למפה דינמית של גוש דן וסביבותיו‌] ממזרח: __ בני ברק, __ רמת גן, __ גבעתיים; ממערב: הים התיכון

כיכר המדינה היא כיכר עגולה במרכז תל אביב. היא הכיכר הגדולה ביותר בישראל. את הכיכר מקיף "רחוב ה' באייר".

הכיכר תוכננה בידי הארכיטקט אוסקר נימאייר, בשיתוף האדריכלים הישראלים ישראל לוטן ואבא אלחנני שתכננו את מבני המגורים שסביבה. סביב הכיכר עובר רחוב עגול, רחוב ה' באייר, שהוא צומת לשני רחובות מרכזיים: רחוב ויצמן העובר מצפון לדרום, ורחוב ז'בוטינסקי העובר ממערב למזרח. כן מתחברים לכיכר מספר רחובות קטנים נוספים.

היסטוריה

כיכר המדינה שבצפון העיר היא הכיכר הגדולה בישראל. עיגול הכיכר הותווה בתוכנית 50 שהופקדה בשנת 1939 שהכין האדריכל ומהנדס העיר יעקב בן-סירה.

ב-1951, ערב הכרזת התחרות הראשונה לתכנון הבינוי בכיכר, היא הוגדרה ככיכר הלא-בנויה האחרונה בתל אביב. בתום התחרות מצא צוות השופטים – ביניהם ראש העיר ישראל רוקח - כי לא נמצאה בין ההצעות שהוגשו לתחרות הצעה ראויה לפרס ראשון^[1].

בשנות ה-60 פעלו בכיכר החולית קרקסים שבאו להופעות בישראל, ובעקבות זאת צמחה ההלצה: מדוע קרויה הכיכר בשם כיכר המדינה? משום שכמו המדינה, יש בה חצי שנה קרקס וחצי שנה בוץ. בתחילת שנות השבעים החלה פעילות בינוי נרחבת בצידו החיצוני של רחוב ה' באייר, והוקמו בו בנייני יוקרה בעיצוב אחיד. חלק ניכר מפרסומה של הכיכר בא מחנויות יוקרה ומחנויות של מעצבים בינלאומיים הנמצאות במפלס הקרקע של בניינים אלה.

כיכר המדינה, שנחשבה לאזור מגורים שקט ויוקרתי, החלה להשתנות במהלך שנות השבעים. החנויות שנפתחו בקומות הקרקע ברחוב ה' באייר המקיף את הכיכר, והמשרדים ששכנו בקומות התחתונות של הבניינים שנבנו בטבעת המקיפה את הכיכר (במבנה של פירמידות הפוכות שתכננו האדריכלים אבא אלחנני וישראל לוטן) – שיוו לכיכר צביון של מרכז עסקים ומסחר. דיירי הכיכר התלוננו על כך בעירייה, אולם העירייה הייתה נחושה להגדיל את אחוזי הבניה ולהעדיף מסחר ומשרדים על פני מגורים. בעלי העסקים בכיכר המדינה היו ברובם יהודים מחו"ל, שקנו את הרכוש כמעין ביטוח או השקעה. היו בהם אמריקאים, דרום אמריקאים, אוסטרלים, דרום אפריקאים, ובעיקר איראנים וטורקים. זו גם הסיבה שהכיכר כונתה בשנות השבעים כיכר "אנקרה" או "כיכר הפרסים"^[1].

בהדרגה צמחו במקום חנויות בגדים, אבל הכיכר לא הצליחה למצב את עצמה כמקום קניות המושך אלפים, ולא ייצרה אווירה מהסוג של כיכרות דומות בכרכי העולם המערבי. החנויות המשיכו לעבור מיד ליד בקצב מהיר. אחד המקומות המזוהים ביותר עם הכיכר היה מסעדת "רפאל", בבעלות רפאל מריומה, שרכש את המקום ב-1973 והפך אותו למוסד של מפגש עסקים^[1]. בשנות התשעים והעשור הראשון של המאה ה-21 הכיכר התחילה להיות מזוהה עם מותגי יוקרה.

בשנים 2002–2003 שימשה הכיכר למאהל מחאה לא חוקית של מחוסרי דיור, שקראו לה "כיכר הלחם". בסופו של דבר, לאחר צו פינוי של בית המשפט, פונו המפגינים והשוהים הבלתי חוקיים על הקרקע על ידי פקחי העירייה והמשטרה לפי דרישת בעלי הקרקע.

בספטמבר 2011 נערכה בישראל הפגנה נגד יוקר המחיה במדינה תחת הכותרת "העם דורש צדק חברתי", ברחבי הארץ הפגינו כארבע מאות אלף איש, מתוכם כשלוש מאות אלף הפגינו בכיכר המדינה^[2].

בין השנים 2014 ל-2018 הכיכר אירחה את חגיגות הפורים המרכזיות בעיר שהביאו איתם עשרות אלפי חוגגים.

בסוף שנת 2018 החלו עבודות להעתקת עצים מן הכיכר, לקראת בניית שלושה מגדלי מגורים בני 40 קומות כל אחד^[3].

בקרבת הכיכר נמצא גן הגת, אתר ארכאולוגי מהתקופה ההלניסטית בארץ ישראל.

הליכי תכנון ובנייה

אדמות כיכר המדינה, מפוצלות ל-54 חלקות, נרכשו בשנת 1942 מחברת "שיכון עממי" על ידי עשרים בעלי קרקע שונים. התוכנית המקורית הייתה להקים כיכר בתוך כיכר. כלומר, בהתייחס למצב המוכר כיום, היה אמור להיבנות מעגל בתים פנימי נוסף ובתוכו מעגל תנועה קטן יותר. אלא שהבנייה בחלק הפנימי של הכיכר לא התממשה מאז רכישתו לפני כשבעים שנה, למורת רוחם של בעלי הקרקע.

תוכניות בניין עיר 600, 600א, 1980

בשנת 1951 גובשה התוכנית השנייה לכיכר על ידי משרד האדריכלים אלחנני-לוטן ובשיתוף האדריכל הברזילאי אוסקר נימאייר. באוקטובר 1969 פורסמה תוכנית זו תחת השם תוכנית בניין ערים 600. התוכנית התייחסה לשלושה שלבים:

המעגל החיצוני של הכיכר (סביב רחוב ה' באייר) - בתים בני חמש קומות, שבקומת הקרקע שלהם שטחי מסחר.
המעגל הפנימי - מבני מגורים בני אחת-עשרה קומות על עמודים, כך שקומת הקרקע פתוחה לציבור ומאפשרת מעבר חופשי למרכז הכיכר.
מרכז הכיכר - מבני ציבור, כגון ספריה עירונית, גלריות אומנות, מוזיאון, תיאטרון וכדומה, וכן מגדל מגורים.

רחוב ויצמן היה אמור להיות משוקע מתחת לפני הקרקע. החלק הראשון של התוכנית, שכלל את חלקה החיצוני של הכיכר, בוצע על-פי התוכנית, והוא החלק הבנוי של כיכר המדינה היום. בגלל ריבוי בעלי הקרקע והצורך לחלק מחדש את השטח, התעכב המשך יישומה של תוכנית 600.

באפריל 1974 הופקדה תוכנית פירוט שמספרה 600א לבנייה בחלק מהמעגל הפנימי, כהמשך לתוכנית 600. באותם ימים החליט ראש העירייה שלמה (צ'יץ') להט כי הכיכר צריכה להישאר ריאה ירוקה וציבורית לטובת תושבי העיר, והחל בקידום תוכנית חדשה, תוכנית 1980, למטרה זאת. הכוונה בתוכנית הייתה להפקיע את השטח מבעליו הפרטיים ולפצותם בתשלום או בקרקע חלופית. מכאן שתוכנית 600א נזנחה על ידי העירייה, ומעולם לא אושרה.

בשנת 1976 הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי חלק מבעלי הקרקעות כנגד מוסדות התכנון בגין התמשכות הטיפול בתוכנית 600א, שנזנחה. בתגובה לעתירה החליטה הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה לסיים את הליכי התכנון בכך שביטלה את תוכנית 600א, ומכאן שטענת השיהוי לא הייתה תקפה עוד. בג"ץ מצידו דחה את העתירה.

תוכנית 1980, המטיבה עם תושבי העיר, הופקדה בשנת 1979 ואושרה לאחר שנתיים, תוך דחיית ההתנגדויות שהוגשו. אישורה היה בלתי סופי, כיוון שהיה צורך בחתימת שר הפנים.

בשנת 1982 שוב הגישו חלק מבעלי הקרקע עתירה לבג"ץ כנגד התמשכות הליכי התכנון. תוך כדי ההמתנה לדיון בנושא, הודיע שר הפנים שתוכנית 1980 אינה מעשית, כיוון שאין דרך לממן את הפיצויים הגדולים לבעלי הקרקעות שרכושם יופקע, ומכאן שתוכנית 1980 נגנזה אף היא. בשלב זה עמדה הכיכר ללא חלופה תכנונית כלשהי. כשהגיע הנושא בפני בג"ץ, הקציב בית המשפט לעיריית תל אביב ולוועדה המקומית לתכנון ולבנייה משך זמן מצומצם לטיפול בעניין. בעקבות פסיקה זו, פנתה הוועדה המקומית בדצמבר 1983 לגבש תוכנית חדשה - 2500.

תוכנית 2500

האדריכל יעקב יער והמהנדס דני קיילר תכננו הקמה של שלושה מגדלי מגורים בני עשרים וחמש קומות, ובהם 387 יחידות דיור. כמו כן תוכננה קומה מסחרית בשטח של 10,800 מ"ר ושטח ציבורי בגודל 6,000 מ"ר. חלק עיקרי בתוכנית, ויש שיטענו כי הוא הבעייתי ביותר, היה להרים את פני הכיכר בתשעה מטרים מעל הגובה הנוכחי, על-מנת שהמפלס המסחרי יהיה בגובה הרחוב. תכנון זה עלול ליצור הפרדה בין הולכי הרגל לבין השטח הציבורי של הכיכר בשל הפרשי הגבהים הניכרים. התוכנית גם כללה איחוד וחלוקה מחדש של השטח ושיקוע של רחוב ז'בוטינסקי אל מתחת לכיכר הפנימית.

תוכנית 2500 נתקלה במספר מכשולים עם הצגתה. אחד מהמתכננים המקוריים של הכיכר (תב"ע 600), טען כי העירייה אינה רשאית לערוך שינויים בתוכנית שערך ללא הסכמתו, וזאת מתוקף החוזה הקיים ומתוקף זכויות יוצרים. תביעה זו נדחתה. בנוסף, הוועדה המחוזית מצאה בתוכנית פגמים שונים, והיא הוחזרה לוועדה המקומית לתיקון, דבר שיצר עיכוב נוסף. משחזרה התוכנית לוועדה המחוזית לאחר תיקון, נשמעו לה התנגדויות מצד בעלי הקרקעות והעירייה, הליך שנמשך עד שנת 1994. בעלי הקרקעות טענו בעיקר כי זכויותיהם נפגעו ביחס לתוכנית 600, שכן היקפי הבנייה צומצמו באופן משמעותי. חלק מההתנגדויות התקבלו, והוחלט על הוספת 60 יחידות דיור ועל הגדלת השטח המסחרי ב-5,000 מ"ר. לבסוף נכנסה תוכנית בניין עיר 2500 לתוקף בשנת 2000.

לאחר אישורה, החלו בעלי הקרקע לפעול לקידום הבנייה. שישה משרדי אדריכלות מרחבי העולם השתתפו בתחרות העיצוב, ומשרד יסקי-מור-סיוון זכה. במקביל, טענו בעלי הדירות בסביבת הכיכר כי יישום התוכנית יזיק להם: הפרויקט רחב היקף והתושבים צפויים לסבול מעבודות הבנייה במשך שנים. כמו כן שטחי המסחר הנרחבים יגדילו את היקף התנועה באזור, המבנים עצמם יפגעו בנוף, ובסך-הכל תיגרם פגיעה של ממש באיכות חיי התושבים ובערך דירותיהם. התושבים ציינו לרעה את שיקוע רחוב ז'בוטינסקי, שצפוי להופכו לציר תנועה מרכזי ויפר בכך את שלוותם. במאמר מוסגר, בהמשך רחוב ז'בוטינסקי נבנה גשר מודעי המחבר בין תל אביב לרמת גן, אך בניגוד לצמתים רגילים, צומת הכניסה לגשר תוכנן כך שתנועת כלי-רכב מרמת גן לכיוון כיכר המדינה אינה אפשרית, וזאת כדי למנוע גידול בהיקפי התנועה באזור^[4].

תוכנית 2500א

לחצים ואיומים בתביעות משפטיות המשיכו להיות מופעלים על העירייה מצד גורמים שונים. בעלי הקרקע ראו עצמם נפגעים בהיקף זכויות הבנייה ביחס לתוכנית 600. בעלי החנויות בסביבה טענו כי ייפגעו מהתחרות הצפויה מהקניון, ואילו בעלי הדירות באזור טענו לפגיעה בשטח הציבורי ביחס לתוכנית 1980 מימי שלמה להט.

לאחר גישור בין העירייה לבעלי הקרקע, הוסכם על ביצוע שינויים בתוכנית 2500. הוחלט על ביטול האזור המסחרי בקומת הקרקע והנמכת שטח הכיכר לגובה מפלס הרחוב. כפיצוי על אובדן 10,000 מ"ר של שטחי מסחר, יוקמו שלושה מגדלים בגובה 153 מטרים (במקום 126 מטרים), בני 40 קומות (במקום 24–28) ובהם כ-450 יחידות דיור (במקום 387). בכך נענו באופן חלקי דרישות בעלי העסקים בסביבה להימנע מתחרות, דרישות התושבים להימנע מגידול בהיקפי התנועה ומהקטנת השטח הציבורי, ודרישות היזמים להגדלת מספר יחידות הדיור. לתוכנית זו הוגשו שמונה-עשרה התנגדויות, וביולי 2008 אושרה תוכנית 2500א בוועדה המקומית לתכנון ולבנייה.

באוקטובר 2009 פורסם^[5] כי ועד בעלי המגרשים בכיכר פנה לוועדת ערר בבקשה לבטל את תוכנית 2500א ולחזור לתוכנית 2500. על פי מכתב ההתנגדות, התפתחויות חדשות הן שהובילו לבקשה הנחשבת חריגה. מספר ימים לאחר מכן פורסם^[6] כי המגדלים הגבוהים המתוכננים בני 40 הקומות עלולים להוות מכשול משמעותי לאלומת תקשורת של צה"ל שעוברת דרך כיכר המדינה. דובר משרד הביטחון אישר פרסום זה, וציין כי ייתכן שצה"ל יבחר להסיט את הקרן, אך הדבר עוד נמצא בבדיקה. מכאן שעיריית תל אביב תאלץ כנראה לזנוח את תוכנית 2500א, שנחשבה לפשרה, ולחזור לתוכנית 2500 שאף היא צפויה להביא עימה גל של תביעות כנגד העירייה בשווי מאות מיליוני שקלים מצד כל הגורמים המעורבים.

לקראת הסכם להסטת קרן התקשורת המעכבת את הבניה

הסכם מיוחד בין משרד הביטחון לבין עיריית תל אביב-יפו ועיריית נתניה, עשוי להביא להסטת קרן התקשורת של מערכת הביטחון המונעת בנייה לגובה בכיכר המדינה. עלות ההסטה, שתסתכם במיליוני שקלים, תמומן ככל הנראה על ידי הרשויות המקומיות והיזמים, ותאפשר בניה לגובה במספר אתרים בערים אלה ואולי אף ברשויות מקומיות נוספות^[7].